Le couple : Vers un amour vrai

Entre l’hypersexualisation de notre société et nos envies romantiques de grand amour, il est parfois difficile de se repérer. Comment entrer positivement en relation et s’épanouir pleinement ? Rencontre avec Marie-Lise Labonté.

Au cours de sa vie, tout un chacun est amené à se forger sa propre idée du couple, par les expériences auxquels il fait face. Des balbutiements amoureux, suivis parfois de grandes histoires passionnelles, ou des déceptions constantes, des amours tièdes, des amours « jaunes » pour reprendre l’expression du poète Tristan Corbière. Qu’entendez-vous par le terme « couple » ?

M.L.L. : Un couple, pour moi, ce sont deux personnes qui font le choix de s’engager, peu importe la forme que cela prend. Mais sans engagement, le couple n’est tout simplement pas possible. On peut être « en relation », « voir quelqu’un », etc. mais être réellement en couple, c’est décider de bâtir des choses ensemble, de construire, de faire un bout de chemin aux côtés de l’autre. Je pense que le couple est quelque chose de très formateur dans notre quête d’individuation, tel que l’entend le psychanalyste Carl Jung, c’est-à-dire notre rencontre avec nous-même, avec le Soi, avec la divinité intérieure, peu importe le nom qu’on lui donne. Je peux très bien être seul, puis avoir des relations, mais sans jamais me rencontrer. Or, se mettre en couple est une décision à prendre en conscience. Je choisis d’évoluer avec quelqu’un pour me rencontrer moi-même. C’est une vraie thérapie au quotidien.

Le besoin
d’être à deux
est un besoin
fondamental en nous…

Mais n’est-il donc pas préférable de tenter d’abord de se connaître soi-même, de travailler sur soi de son côté, avant d’entreprendre une relation de couple sérieuse ?

M.L.L. : Travailler sur soi, c’est un chemin de vie, ce n’est pas une activité passagère qui cesserait dès lors que l’on penserait avoir atteint l’illumination, cet état que vivent les êtres éveillés. À proprement parler, le chemin n’a pas de fin. Souvent, évidemment, quand les jeunes adultes entrent dans une relation de couple, c’est pour plonger dans la répétition de ce que leurs parents leur ont enseigné ou bien pour se ruer dans le comportement opposé. Ce sont des essais, certains diront des « brouillons ». Les jeunes gens se lancent dans une histoire de cœur, se blessent, puis se quittent. Quand on ne se connaît pas un minimum, on veut entrer en couple pour se sécuriser. Car le besoin d’être à deux est un besoin fondamental en nous, c’est comme instinctif. Regardez les animaux. On a besoin d’être à deux pour procréer, pour sécuriser un toit. Et cette recherche est magnifique mais peut nous perdre. Surtout les personnes qui ignorent essentiellement ce qu’elles font à deux. Elles se retrouvent désabusées, en souffrance. Par-delà le besoin fondamental, les ombres du couple se présentent et c’est à ce moment-là qu’il est important de se connaître. Certains vont tout faire pour éviter que cela n’arrive et pour ce faire, vont se maintenir en symbiose. « Tout est beau, tout est bleu ». Même si leurs ombres sont à leurs portes et les observent depuis la fenêtre transparente de leurs âmes, ils vont fermer les yeux.

Ceux-ci sont des couples très pacifiques, certes, mais pas authentiques. Leurs blessures intérieures seront toujours présentes, même s’ils tentent par tous les moyens de les combler. Généralement, ces couples développent ce que j’appelle la maladie du couple. Ils construisent une troisième entité qu’ils appellent couple et se mettent à vivre pour lui, annihilant ainsi la personne humaine. Quand on demande, par exemple, à l’un des deux conjoints : « Qu’as-tu pensé de ton voyage en Turquie », sa phrase débute toujours par « On a… ». Un véritable couple est fait de respirations, de temps de pause. L’un part en voyage sans l’autre, sans que l’autre se sente menacé. Il y a une vie amenée par les deux partenaires pour quelque chose de plus grand.

Mais beaucoup de gens se focalisent exclusivement sur le moment que vous nommez dans votre livre Vers l’amour vrai, la « reconnaissance » ; cet instant de la rencontre avec celui ou celle qui va devenir notre amour, où tous les sens sont en éveil, où quelque chose de fort nous parle, nous crie même que c’est une évidence. Que diriez-vous à ceux qui ne jurent que par cette passion et ce romantisme et qui verraient, dans votre vision du couple, une perte certaine de magie ?

Il faut faire attention à l’illusion du couple.

M.L.L. : Ils sont dans un romantisme qui est magnifique, un idéal qui a été nourri par notre société et peut avoir été nourri (ou non) par des parents. Mais là encore, cela dure un temps et il y a danger de se perdre. Je connais, bien entendu, des personnes qui sont toujours romantiques entre elles, après des années de relation. Mais c’est parce que leur couple est sous-tendu par autre chose que le romantisme. D’ailleurs, leur histoire n’a pas été de tout repos. Ils se sont rencontrés, ils se sont quittés, ils se sont confrontés, puis se sont retrouvés. Leur romantisme tient davantage à leur propre nature qu’à quelque chose que l’autre leur apporterait. Le romantisme est une illusion si je pense qu’il va me rendre plus heureux. Il accompagne la vie, mais si je ne suis pas bien et que seule cette attente du romantisme me donne une raison d’exister, alors je me trouve dans la fuite de la réalité.

Cette valeur du romantisme est très belle, mais si elle est mal placée à l’intérieur de nous, elle se vivra forcément mal. Je pense qu’il faut faire attention à l’illusion du couple. Penser que l’autre va nous sortir de notre ennui, va nous rendre plus heureux, plus joyeux et va apporter une plus-value à notre univers matériel, est une erreur. C’est magnifique, mais un couple, ce n’est pas juste cela. « L’autre va m’aider à me réaliser ». Oui, c’est vrai, cela inspire, mais j’ai un chemin à faire seul et cela, souvent, les gens ne l’entendent pas. Ils plongent dans l’autre et s’oublient eux-mêmes. Tu ne peux pas te trouver dans l’autre. Tu te trouves dans toi. Je suggère fortement que les gens habitent bien leur maison (leur corps) et habitent aussi la maison du couple. Mais il faut avant tout que l’autre habite sa propre maison, sinon il sera envahisseur de la nôtre. Et là, la vie se complique…

Où va nous mener, selon vous, l’échec de plus en plus flagrant des couples et, plus généralement, de l’institution du mariage ?

M.L.L. : J’espère vraiment que cet échec va mener vers une sortie des conditionnements sociaux sur le couple. Car nous sommes actuellement conditionnés pour être en couple d’une certaine façon. Nous, hommes et femmes, ne sommes pas suffisamment créateur de nouvelles façons de vivre le couple : être en couple et ne pas habiter ensemble, ne pas dormir dans la même chambre, vivre à trois, etc. Tout est possible. Pourquoi pas ? Qui nous oblige à vivre d’une certaine façon plutôt qu’une autre ? Différences d’âge, pourquoi pas ?

Qui nous oblige à vivre d’une certaine façon plutôt qu’une autre ?

Ouvrons notre esprit, ouvrons notre cœur. L’amour c’est l’amour. On ne peut pas le faire entrer dans des formes, sinon c’est un amour conditionné. Pour moi, il y a UN amour, point. Je ne sépare ni amitié, ni amour. L’amour est. Arrêtons d’essayer de le définir. Comme le dit Khalil Gibran : « l’amour suffit à l’amour ». C’est à nous de faire face à nos retranchements, nos conditionnements. Il faut accepter de laisser l’amour nous transformer. Mais si vous saviez combien les gens ont peur de l’amour…

Quels conseils donneriez-vous pour sortir d’un amour conditionné ?

M.L.L. : Chercher à se connaître soi-même, s’interroger : « quels conditionnements ai-je reçu au sujet du couple ? Que m’a-t-on dit sur l’amour ? Comment m’a-t-on formaté à aimer ? », oser aimer différemment. Il est bon de faire ce chemin seul, mais dans le monde et non pas retiré sur sa montagne. Surtout, SORTIR DES NORMES, oser être hors-norme, différent, que ce soit dans une relation de couple, ou ailleurs. Un amour vrai est un amour libre. Il nécessite un travail sur les attachements, la dépendance. L’amour n’emprisonne pas, il donne ou rend leur liberté aux cœurs. Cependant, cela ne veut pas dire tout et n’importe quoi. Parfois, dans le cadre de mon travail de thérapeute, je demande aux couples s’ils ont une éthique, un cadre. Certes, on crée un lien, on le nourrit, mais dans quel cadre ? Je dis toujours « vous n’avez pas assez de cadre ». Qu’est-ce qu’un cadre ? C’est dire « moi, je choisis une relation exclusive » ou « moi, je ne choisis pas une telle relation » et l’autre de répondre « moi aussi » ou « moi non plus ». Au bout d’un temps, l’autre peut changer d’avis, et alors il explique pourquoi. On appelle cela communication. Mais la plupart ne parle pas et prend cela pour acquis. Le cadre change donc sans que l’autre ne le sache. Arrêtons aussi d’avoir peur de notre partenaire, cessons de craindre de dire les choses : « et s’il ne m’aimait plus… ». C’est une illusion. Si quelqu’un arrête d’un coup de vous aimer, c’est que ce n’était pas de l’amour.

מימוש עצמי ורוחני

 וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤-ים ׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖-ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם׃ (בראשית א, כ”ז)

התורה מגלה לנו בפסוק אחד שני גילויים. הראשון, האדם נברא בצלם אלה-ים. הגילוי השני הוא שהאדם נברא עם שני קטבים, זכר ונקבה. מה הוא המסר של התורה בסמיכות שני מסרים כה משמעותיים בפסוק אחד. מה הוא הקשר בין המימוש העצמי במסגרת חיי הזוגיות ובין מימוש ה’צלם אלה-ים’ שבנו, של אישיותנו הרוחנית העמוקה?

זמני תפילה ולימוד הם האמצעים המובחרים לרומם את החלק הרוחני שבנו. בית המקדש, מקום שכינת ה’ בעולם הזה, נחרב באש שנאת חינם. שנאה זו צצה כשמזניחים את האהבה. המסר ברור, למרות התפילות והלימוד אין אנו יכולים לעבוד את ה’ עם לב ריק מאהבה. כל קשר עם הזולת מצריך השקעה, עבודה עצמית תמידית היא הכרחית. אהבה אמיתית בין איש ואשה היא תנאי למימוש רוחני מלא.

מסר התורה מדהים ביופיו, אך איך זה בא לידי ביטוי במציאותנו האפרורית? האם האהבה-נתינה שהיא הבסיס לכל בנין (אישי, משפחתי, קהילתי) אכן פותרת את בעיות היום-יום?

האם זו תמיכה בשעת משבר, או שמה תגובות ההגנה העצמית משתלטות?

חיי החומר, אשר לעיתים קרובות מעמיסות עלינו אחראיות משפחתית, אחראיות לפרנסה, לקהילה ועוד, הם מקור למתחים רבים. וכך, מתוך המרוץ להישגים, אוזלים כוחותינו וכבר אין מה להקדיש לבן הזוג. הלחץ הזה פוגע באידיאלים וכל אחד שוכח לשם מה ובשביל מי הוא כל כך מתאמץ. שלא ברצוננו, האמצעי הפך למטרה.

לעיתים עיסוקינו אינם ממלאים את ציפיותינו. חולמים על חיים אחרים, בורחים לחלומות במקום לחפש, ולמצוא, פתרונות בונים.

יש זוגות בהם הבדלים גדולים מדי בין בני הזוג מקשים על הדו-שיח. כך אי ההבנות מתרבות וצצות שאלות יסודיות. האם נועדנו זה לזו?

מסר התורה תקף לכל הדורות ולכל הזוגות. חיי הזוגיות, מימוש הפוטנציאל האלה- שבנו, הם אומנות, ודורשות לימוד.

מנכ”ל המשפחה

שאלה: “יש לי חמישה ילדים קטנים, ואף על פי שיש לי תואר שני בביולוגיה החלטתי שלא לעבוד כדי להקדיש את כל זמני לחינוך ילדי. אני לרוב לבדי, בעלי חוזר מאוחר מהעבודה, ואני מרגישה עייפות תמידית ותיסכול. כאשר אני טוענת שהוא לא ממלא את תפקידו בחיי המשפחה, הוא עונה  שאין לו ברירה בגלל האחראיות שלו בעבודה ושאני לא יודעת לארגן את זמני.”

תשובה: המצב שאת מתארת רחוק מהאידיאל  של אגדות הילדים של ילדותנו “הם התחתנו, היו להם הרבה ילדים וחיו באושר ובעושר עד סוף ימיהם.” התובנה התת-מודעת שהאושר הזוגי הוא ‘מצב’ ולא ‘תהליך דינאמי’ משבשת את כל מערכת היחסים. הציפיות הרבות שלנו גורמות לאכזבות בהתאם.

בתור עקרת בית ואם למשפחה את למעשה מנכ”לית של חברה קטנה. האחריות הרבה והמתמדת מכבידה עלייך. הדרישות הגבוהות של חינוך טוב, בתי הספר, תחזוקת הבית, החוגים, הקניות, הטיפולים הרפואיים… את צריכה לתפקד תמיד על הצד הטוב ביותר ולא מקבלת הערכה על הביצועים. את משקיעה המון מעצמך אך הילדים עדיין קטנים מדי כדי להעריך את כל ההקרבה והמסירות.

כשאת פונה אל בעלך, זה התסכול שמדבר מפיך, בליווי האשמות מרומזות. המצב קשה גם לו והוא לא פנוי להקשבה אמיתית. הוא מרגיש מותקף ויעבור למגננה או אפילו למתקפת נגד: “את לא יודעת לארגן את הזמן”.

אנחנו רגילים לראות באחר את הסיבה למצבנו הרע. האם בעלך הוא באמת האחראי לחוסר שביעות הרצון שלך? מה אפשר לשנות אצלך שישפר את המצב רוח? איזו מערכת חשיבה חדישה ניתן לאמץ כדי לשפר את ההערכה העצמית שלך?

תיקחי  אחריות על הלך הרוח שלך, תהיי חיובית עם השיפוט העצמי, כך תהיי חיובית גם עם ילדייך, עם בעלך. תיקחי זמן כדי לטפח את החצר האחורית שלך (אומנות, לימודים, ספורט,…). אל תהססי לשפר את הסביבה המיידית שלך, תשמעי מוסיקה שמחה ומשמחת, מצב רוחך הוא מדבק. כאשר את מחייכת, הילדים נוחים יותר, כולם רוצים לרָצות אותך.

איזה מקום ניתן לתשבחות בשיח המשפחתי? כמה מילות הערכה ותודה נאמרות מדי יום? כמה תהילות ותשבחות כלפי שמיים מרוממות את ליבך?

מקור הרבה אי-הבנות עם בן הזוג שלנו נמצא לעיתים תכופות ביחס חסר עם בוראנו. מי חייב למי? כשאני פונה אל ה’, האם אני בעמדה של בקשה, של תלונה, של האשמה? או שמה אני בעמדה של שבח, הודאה, ענווה.

האם את מבטאת הכרת טובה כלפי בעלך? חיי זוגיות בריאים מבוססים על נתינה. מטרת הנישואין היא לא ישות עצמאית אלה הוואי משוטף. אנו יוצרים את הזהות הזוגית שלנו על ידי נתינה הדדית. היוזם, המעניק הערכה ואופטימיות, מבורך.

לעיתים קרובות מדי, התסכולים שלנו נובעים ממחשבה מוטעית שהאהבה תכפר על הבעיות. לא! המאמצים התמידיים, הביטוי של שביעות הרצון ושל הקשיים, מבלי לבוא בטענות או דרישות, הם שיקוי הפלא לזוגיות פורחת.

גם בעלך שוקע מתחת לגל הדרישות והאחריות מסביבתו. כאשר הוא מרגיש שמבקשים ממנו יותר ממה שהוא מסוגל לתת, הוא מאבד את ההערכה העצמית שלו, ואיתה את הרצון להעניק לזולתו.

צריך ללמוד לבטא את הצורך לתמיכה, הכמיהה לקרבה, בשם האהבה. אל תמתיני שבן זוגך יקרא את מחשבותייך, המינוס הרגשי מצטבר, התסכול הופך לכרוני ובעלך יחפש הערכה במקום אחר. יש לו צורך להרגיש  שאת אוהבת אותו בשביל עצמו, ללא תלות בהשתתפות ובתרומה שלו. ככל שאת מבטא יותר פרגון והערכה, כך גדלים הסיכויים שרגשי האחריות יתעוררו אצלו.

תרי”ג מילים של קרבה

רבי יעקוב היה אומר, יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, כחיי העולם הבא. (אבות ד’, י”ז)

המשנה משבחת כאן את העולם הזה, עולם החומר, על פני העולמות הרוחניים. יש רבדים רבים בהבנת הטקסט העשיר במסרים רבים. ננסה להעמיק בהבנת אמרת חז”ל זו כדי להכיר טוב יותר את עצמנו, ובכך להפנים את חשיבות התשובה שעליה מדובר.

תשובה אמיתית לד’, זהו חפצו של הקב”ה. ד’ חפץ במחשבותינו, בליבותינו, בתפילותינו, אשר מביאים לנו שלימות. חיי היום יום עוטפים אותנו בהרגלי חשיבה ומעשה המביאים לנו מחד יציבות מבורכת אך מאידך מכבידות על שאיפותינו וחלומותינו היצירתיים. מעשינו הם ביטוי של הערכים והאמונה שלנו אך בו בזמן הלב יכול להיות חסר, חסר נוכחות אלוקית, חסר את כוח החיים שהוא מקור הטעם והסיבה לקיום הבריאה.

השיבה לה’, הקרבה הזו מביאה צדק ויופי במעשינו. עוצמת תשובה זו תשפיע למשך דורות. כל מעשה חסד או יצירה חייב לנבוע ממחשבה המתחדשת תמידית המכוונת לרצון הפנימי שלנו, רצון ה’.

בניגוד להגות הנוצרית או הבודהיסטית, אמונת ישראל משבחת את עולם החומר, עולם העשייה. רק במציאות הזו ניתן לצבור זכויות, רק כאן למלאכה יש ערך, והבחירות שלנו מעצבות את זהותנו. כל רגע בחיים הוא תוצאה של בחירה, בהווה או בעבר. עלינו לחדש את בחירות אלו באופן תמידי, כי הבחירה היא ביטוי וחידוש של הרצון  – מקור החיים. אם עבר זמנה של בחירה, והיא אינה מתאימה עוד לרמה הנוכחית שלנו, עלינו לעצב אותה מחדש כדי שלא תעצור אותנו בדרכנו העולה.

למה יש עדיפות לעולם החומר על פני עולם הרוח? בעולם הרוחני, השלמות שולטת, הקרבה לד’ תמידית, אין מקום לדאגות.  למה להסתפק ב’שעה אחת’, חלק כל כך מוגבל, כאשר האושר יכול להיות לעד?

בעולם הבא, הנברא מקבל מהבורא אהבה ללא גבולות, חסד אין סופי, חכמה נצחית (כדוגמת העובר במעי אימו – המקבל ללא כל תנאי וסייג). הנברא הוא במרכז.

בעולם הזה, על הנברא לספק, לתת, להוכיח את עצמו, להפוך כל מעשה וכל מחשבה למתנה לבורא. וה’, השובת את שבתו, מקבל את אהבתנו, את מעשה החסד והחכמה, מקשיב לזמירותינו ותשבחותינו בעונג אין סופי.

במציאות בוגרת זו, הקב”ה הוא במרכז ומצפה לביטויי אהבה שלנו. גודל אהבה זו כגודל השלום הפנימי וההשקעה העצמית.

כאשר יחסינו לה’ מתוקן, אנו חיים בשלום עם עצמנו. כל קשר שנחליט להשקיע בו – לאומי, זוגי, משפחתי ועוד – מקבל נופח חדש, מעמד חדש. מימד נשגב זה הוא סוד האהבה. שעה אחת של תשובה לה’, תשובה לעם ישראל, תשובה לבן הזוג, תשובה לילדינו. שעה אחת המולידה עוד שעה, ועוד אחת…כי זה הטוב האמיתי, האהבה האמיתית.

התרבות הנהנתנית ומרכזיותו של הפרט שבה אנו חיים מטילים צל על ערכינו האמיתיים, וכל מערכות היחסים שלנו, בכל הרמות השונות, משתבשות כי הן מנותקות משורשן.

הערכה הדדית

ה’ ברא את העולם מתוך חסדים גמורים. כוחות האהבה האלו קיימים בכל אחד ואחת והם המקור לכל יצירה. שפינוזה תיאר את האהבה כ’פעילות הנשמה’. הוא מבדיל בין ‘פעולות’ בהן האדם פעיל ו’תשוקות’ בהן האדם סביל. כאשר האדם פעיל, הוא חופשי ובשליטה. החסידות מגדירה זאת כ’רוממות המלך’. כאשר הוא סביל, האדם הוא עבד ללא רצון עצמי – ‘רוממות השר’.

לאיש המאמין, הכוחות הפעילים הם ביטוי של ה’צלם אלה-ים’, של החלק אלו-ה שלו. ככל שהאדם מפתח קשר בריא וקדוש עם יוצרו, כך הקשר עם בן זוגו מתאמת ומתעמק. כל קרע בקשר האנכי מיצר קרע בקשר האופקי. כשאדם הראשון עובר על האיסור הראשון והיחיד בו נצטווה הוא טוען: “האשה אשר נתתה עמדי…” הרד”ק מפרש “אתה גרמת לי שנתת לי אשה כזאת!” והתלמוד (ע”ז ה:) קורא לו בזה ‘כפוי טובה’.

מאחורי כל תלונה יש האשמה כלפי שמיים! ולא חסר סיבות לתלונות… מגיע לי יותר טוב, בן הזוג ֹשונה מדי, אנחנו לא מסתדרים יחד וכו’… האחריות מושלכת על הזולת.

ההרמוניה בין בני הזוג תלויה גם ברמת האמונה שלהם. ככל שאני יותר משוכנע שבן זוגי אשר נתת לי הוא האדם האידיאלי שיביא אותי לידי מימוש עצמי, כך העריך יותר את הקשר בינינו וזה יאפשר עבודה אמיתית של תיקון המידות, עבודה קשה ביותר.

דרושה עבודה רבה כדי לעבד את עור הבהמה ולהפוך אותה לקלף הנושא את דברי התורה, כדי להעניק בחזרה לעור שלנו את המימד הרוחני שלו, האור שלו.

כשנבין זאת, נשנה לחלוטין את הדרך בה אנו רואים את בן הזוג ואת הקשר בינינו. הבנה זו מביאה אותנו להערכה רבה של בן הזוג, של הזוגיות, לרגשות עמוקות של הודאה.

–       הערכה עצמית –  ה’ מאמין בי והרי קידש את הקשר בינינו מתחת לחופה

–       הערכה לבן הזוג – הוא ה’עזר כנגדו’ שלי ובעזרתו אוכל להשלים את עצמי

כשנפנים תפישה זו, ההודאה כבר אמיתית ומתבטאת באישיותנו, על פנינו, במבטנו, בדיבורינו ובמעשינו.

מבחינה מעשית, להלן מספר עצות יעילות:

–       לשבח בכנות ובנדיבות את בן הזוג

–       להתרכז במעלותיו

–       להשתדל לרצות אותו/אותה על פי אישיותו

–       להודות על כל מעשה, גם אם הוא מובן מאליו

–       לבטא תחושות חיוביות בעל פה ובכתב (מסרון בזמן העבודה, הודעת מייל אוהבת,…)

–       והחשוב מכל: להוות המקור לחיובי ולא לחכות שהשני יזום!

כשכל אחד חש מוערך, התקשורת הופכת להיות בונה וחיובית גם כשדנים בנושאים קשים וכואבים.

חזון או חזיון

שאלה: “תמיד חלמתי על התקופה בה הילדים כבר גדלו, אין כבר אחראיות בעבודה, ואני יכולה להקדיש הרבה יותר זמן לזוגיות. אבל הגיע הזמן והמציאות רחוקה מהחלום…

יש לנו זמן אך לכל אחד עיסוקים משלו והזמנים המשותפים עניים מרגשות. האם אוכל עוד לממש את חלומי או שמה הכל היה חזיון תעתועים?”

תשובה: עבור הפילוסוף היווני סוקרטס, חיי המשפחה הם מכשול להתפתחות האישית והאינטלקטואלית של האדם. כך נהגו שמי שנושא בעול חברתי או בהנהגת הציבור פתור מכך. רק האזרח הפשוט חייב להקים משפחה.

חיי המשפחה והעיסוקים המקצועיים דורשים השקעה רבה ולפעמים קשה לשלב ביניהם כך שההצלחה באחד לא תהיה על חשבון השני. זה המצב שאת מתארת.

היהדות נותנת לנו מבט שונה לגמרי. חיי הנישואים הם מיקרוקוסמוס של התנהלות האדם בעולם. הם האמצעי, בית הספר הטוב ביותר ללימוד חוקי האנושות, האנושיות, המנהלים את היחסים בין אדם לחברו ובן האדם ליוצרו. מעבר לכך, כל זוג המצליח להגיע לידי שלום בית מחזק את שכינת ה’ בעולמו ומקדם את שלום העולם. בניגוד לגישת סוקרטס, התא המשפחתי והזוג בפרט הם המפתח להבנת דרך ניהול העולם הזה ועל ידי כך לנהל את העולם בצורה טובה ויעילה יותר. אי אפשר להנהיג את העולם אם לא מגיעים להנהגה עצמית, מבלי להכיר ולנהל את רגשותינו. חוסר הסבלנות שלנו, הגאווה, הקנאה, הכעס, העצב, הפחדים וכו ‘. זהו ביטוי של אחדות ד’.

החסידות מלמדת אותנו כי עיקר האדם אינו יכולתו האינטלקטואלית כי אם יופי רגשותיו. ההצלחה האמיתית היא פרי של עבודה עצמית, מיגעת לעיתים, על ה’אני’, על המהות העצמית של האדם.

ההבנה והביטוי של הרגשות הם יסוד למימוש עצמי, ולמימוש הזוגיות שלכם. זה מה שאת מנסה לשקם היום, ובצדק. אף פעם לא מאוחר מדי וכל טעות ברת תיקון.
אתם צריכים ליצור לכם זמן איכות, לטייל יחד, למצוא את הפעילויות המהנות את שניכם. תלמדו יחד, תעשו ספורט, תבקרו את הנכדים – הכל ביחד. תשוחחו בכל הזדמנות. שיחה הבאה מן הלב, מן הרגש. עברתם יחד שנים רבות של חיים משותפים, תשזרו בהם רגשות חיוביות, תזכרו ברגעי האושר, תעניקו לעצמכם זמנים של עונג ושל שמחה משותפת.

השמחה איננה פרי של המקרה או המזל אלה תוצאה של מחשבה והחלטה. לא מחכים לה, מזמינים אותה! היא אורחת של כבוד. אם נתייחס אליה בהתאם, היא תשוב ותבקר בביתנו.

השמחה שוכנת בנו כאשר יופי רגשות הלב מתבטא.

כשלבך כואב, למילים שלך יש בושם של כאב. בצורה לא מודעת, בן זוגך ירגיש אשמה, האשמות והצדקות הדדיות יתפסו את מקומו של הדו שיח. לפעמים רגעי הדיאלוג נשארים שטחיים ועקרים, משום שאינך מעיזה להתבטא מחשש לפגיעה או לעורר כעס אצל בן זוגך. צריך ללמוד לנהל את השיח. גם לכך עוד לא מאוחר. מספר פגישות עם איש מקצוע בתחום הזוגיות ודאי יתרום לך לפתרון הבעיה.

אל תוותרי על חלומך, הוא אינו חזיון תעתוע!

שעון נפשי-רוחני

העצמת ערך הצעירות דוחף אותנו להתרכז על דמותנו החיצונית. מגיע היום ובו המראה מגלה לנו את האמת המרה, היופי החיצוני אינו בר קיימה. הזוהר הנפלא של שנות הנעורים חולף לו. ידענו זאת, מגיע היום ואנחנו חווים את זה בבשרנו. אחד הפחדים הקשורים להזדקנות הוא הפחד “להפוך לזר לעצמנו” אם נאמץ את הביטוי של הפילוסוף ג’אן אמארי. שינוי תווי הפנים, שינוי הגוף, לא להכיר את עצמי – זהו מקור אמתי לחרדה. עבור רוב הנשים, זוהי תקופה של פגיעוּת, הן חשות שבריריות גדולה אל מול הנשיות שלהן. זה הזמן להעמיק מבט על עצמנו ועל החיים בכלל. זה הרגע המתאים לקרבה חדשה אל עולמנו הפנימי, לכבוש אזורים חדשים, מתאימים יותר. צריך לפתח רגישות ליופי הפנימי, שלנו, של אחרים, של העולם.

הזקנה יכולה להיות חוויה פוריה במיוחד. ראשית כל, סולם הערכים שלנו משתנה: הרבה מהדברים שהיו עוד אתמול  קיומיים בעינינו, נראים לנו היום חשובים הרבה פחות. תנועת עלייה חדשה מתרחשת בסולם הערכים. ככל שאנו מבינים כי אנחנו מתקרבים להגשמת חיינו, כך יש דחיפות לזהות את נקודת הסיפוק של מהלכם, ויש רצון לגלות את הנקודה המאחדת את הכל. צורך זה הוא אופייני לאנשים בגיל מתקדם. בצעירותנו, הפעילות היומיומית דוחפת אותנו לעשייה, ואנחנו לא עוצרים כדי לחשוב על ההיסטוריה של עצמנו. הגוף שעכשיו מכריח אותנו להאט, מזמין אותנו לשאול את השאלות הקיומיות שמהן נהגנו לחמוק.

כמו יין טוב המתפתח ככל שהוא מבשיל, אישיותנו מתעדנת עם הזמן. התיישנות היין אינה מגרעת אלה צורך קיומי. צעיר מדי, חסר ליין את המשקעים שמעניקה לו השהייה בחבית. בצעירותה, חסרה לנשמתנו את הנפח שמעניק לה הדו קיום עם הגוף.

הבשלה, זו פעולה של הזמן, השבחה. האנשים שמזדקנים היטב אינם מתרכזים על חסרונות הגיל – הן קיימות אך הופכות להיות משניות. הדאגה המרכזית שלהם היא להישאר במרכז הקהילה, בחכמה וטוב לב. הרווח הוא שבכל יום מתחדשים להם חידושים שכליים, רגשיים, נפשיים ורוחניים.

להזדקן משמעותו להתפתח, לעומת זאת להיות זקן זה ניוון. להזדקן טוב, זה לאהוב את תוכנית החיים שהקב”ה הנחיל לנו. זה לרצות להיות לו שותף ולתרום בכל שלב של חיינו, על פי הדרישות של גילנו. לאבד את טעם החיים, זה להזדקן רע. אין קשר בין תופעה זו והשעון הביולוגי שלנו. זוהי תופעה פנימית, נפשית-רוחנית, שיכולה להופיע בכל עשור של חיינו. כמובן, עם הגיל הגוף מאבד מיכולותיו ומגיע תורה של הנשמה.

סיפוקים אישיים או חברתיים הם מקור תמידי של הרגשת רווחה. ככל שהיחיד חי בהרמוניה עם עצמו, כך הוא שלם עם גילו. נוסטלגית ימים עברו היא נוסטלגיה למקום אחר, ברחה מההווה. לכל עשור יש משוכה נפשית. כדי שנוכל לחיות טוב את הגיל, צריך לעבור את כל המשוכות. כישלון בעבר יגרום להשלכות נפשיות שילוו אותנו בעל כרחנו. המודעות העצמית והעבודה האישית יניבו פירות ויחזירו את האיזון ההכרחי לשקט הפנימי. עבור המתבודדים שיש להם נטייה לשעמום, מומלץ לבנות לוח זמנים גדוש, אישי ומובנה כדי לעצור את תסמונת המדרון החלק.

לאלה מאתנו שזכו לאושר הילדים, נכדים ואפילו נינים, יש אחריות משפחתית אל מול הדורות הצעירים.

לגיל הזהב יש תפקיד חינוכי בחברתנו המודרנית: החיים הם לא רק תחרות, מהירות וביצועים. אתם הדוגמא האיתנה עבור הדורות החדשים; סמל האמונה, הסבלנות, הניסיון וחכמת החיים.

עבור כולם, שלימות היא שמחה. משיגים שמחה זו בהערכתנו את מה שיש, ללא השוואה עם האחר. ככל שאנו יותר שמחים בחלקנו, ככל שגובר האושר הנובע ממעשה של אהבת חינם או מעשה רוחני, כך מושכים את האור הרוחני והאור הזה מעניק תענוג ואושר. אנרגיות העצב והחוסר הם האויב. לימוד התורה וסודותיה הוא בן הברית העיקרי.

גיל הזהב הוא בבועה של חיינו הפעילים, כמו שהעולם הבא משקף את חיינו בעולם הזה. ואם הגוף כבר מפריע כל כך, אולי זה כדי שכשיבוא הזמן, ניפרד ממנו ביתר קלות…

בחירת מטפל

בחיפוש אחר נקודות עוגן בחיי ופתרונות לעימותים בין אישיים התחלתי בטיפול קונבנציונלי. אך מאז הרגשת אי היציבות החריפה, ורבו המריבות עם זוגתי. אינני מבין מה מקור הרוחות המערערות האלו. הערכים שלי עומדים למבחן, ואין בי רוגע אמוני. ברצוני להפסיק את המפגשים, אך המטפלת מאשימה אותי בבריחה. האם הצדק איתה?

הקשב לרחשי לבך והפסק את הטיפול, או  ליתר דיוק החלף כתובת! אסור לערער את אמונתך. יש לבארה, למקדה, וצריך להעמיק ולהרחיב את ערכיך כדי להשריש בהם זרעי חיים חדשים.   מקושיותיך הכנות, יצמחו תשובות מאירות, רוח משחררת. הבעיה נעוצה בבחירת המטפל. ייתכן שהוא נושא כיפה (כיסוי ראש(, להיות איש מאמין, אך אם הכשרתו המקצועית מבוססת על שיטות טיפול של הפסיכולוגיה הקונבנציונליות, אין לך סיכוי! הנפש היהודית שבך איננה סובלת זאת, וזועקת לעזרה. עבודת הפסיכולוג איננה מדע כי אם אומנות, עם כל המשמעותיות הרגשיות הנובעות מכך.

אנליזה קלסית מתרכזת על תתמודע פרוידיאני המלא בדמיונות הנתונים לשליטת כוחות בהמיים (אכילה, מין ועוד) ואנוכיים (שלטון, רכוש וכד’). מטרת התרפיה היהודית היא לנקות את התתמודע הפגוע ולהחזירו לתפקידו המקורי, המונהג על ידי כוחות עדינים של רוחניות וחסד.  וזה חלק בלתי נפרד מתחיית עם ישראל בארצו.  הגאולה מתחילה בנשמתנו.  לכל אחד יש כוח לקרוב הגאולה על ידי עבודה עצמית. ולשם אתה שואף.  

מעטים הם שכמוך מונעים על ידי האמת הקיומית. קל יותר להיסחף עם הזרם, ולא לשחות נגדו כדי לממש את מטרת חיינו. בהתנגדותך לכוחות החומר המושכים את הנפש למטה, את ה נהיה שותפו של הבורא.    תהליך ריפוי הנפש שהתחלת נחוץ ביותר, הכרחי אפילו, אך המזור מצוי בידי רופא נפשות אחר! המטפלת שלך אינה מתאימה לך ותביא רק נזק. זה מתבטא היום במתחים עם אשתך, אין לדעת איך זה ייגמר. מטרת המטפל הקלסי היא הרגשתו הטובה של המטופל, ללא יחס לערכים בסיסיים כמו חיי הזוג והמשפחה.   

קל יותר להתכרבל סביב העבר ובעיות הילדות, ובכך לעורר חמלה המצדיקה חוסר מעש מאשר להאמין שנברנו בצלם אלוהים עם כל מה שנובע מכך.   קל יותר ליפול קרבן ליצרים השפלים שבאדם ולהסתפק במסכנות שפלה מאשר להילחם בכוח המשיכה ולחתור לעבר היעד האופטימלי.

בתהליך הלידה של אישיותך החדשה, השמחה והסבל משמשים בערבוביה. אך אל תשליך את הערכים שרכשת למשך חייך, רק שכלל אותם. החיים מציבים בפניך שאלות, עליך לחפש את התשובות. המשך כך!